איך מתמודדים בביטחון עם מצוקות

אליעזר ג. שם-טוב

פרשת ויצא

איך מתגברים על התחושה המשתקת התוקפת אותנו כאשר אנו מתמודדים עם מצבים מאיימים בלתי נמנעים?

פשוט מאוד: מביטים עליהם כאתגרים, ולא כאיומים.

אבל, תשאלו, איך אפשר להשיג את השינוי הזה בפרספקטיבה —שכה קל לומר אותו, אך כה קשה להפעילו— שבמקום לרסק ולהרתיע, יעצים ויניע?

נדרשים שני תנאים: 1) לראות את התועלת שנשיג על ידי ההתגברות על המצוקה; 2) להתכונן כראוי כדי שכאשר יגיע הזמן בו נצטרך להתגבר על האתגרים בהצלחה נוכל לעמוד יציבים ואיתנים.

בפרשת השבוע, ויצא, אנו קוראים כיצד יעקב עזב את בית הוריו בבאר שבע, לכיוון בית סבו, בְּתוּאֵל, בחָרָן. נסיעה זו נבעה משתי סיבות: 1) רצונו של אחיו עשיו להרוג אותו, על כך שקיבל במקומו את ברכות אביהם יצחק; 2) הצורך למצוא אישה. שכן הוריו לא אהבו את אורח החיים ואת עולם הערכים של הבנות המקומיות.

בואו נכניס את עצמנו לרגע לנעליו של יעקב:

החיים בבאר שבע היו די שלווים עבור יעקב, אנו רק יכולים להניח. הוא התגורר בבית הוריו, רווק, ללא דאגות גדולות, ויכל להקדיש את כל זמנו למשיכת לבו: לימודים והתפתחות אישית. לא רק שהוא נאלץ —בין לילה— לברוח מאותו מעמד מיוחס ומפנק, אלא שהוא נאלץ לצאת לדרך מלאת אתגרים ומצוקות. חכמינו מציינים כי שם העיר שאליה פנה, חָרָן, קשורה למילה 'חרון', שפירושה 'כעס'. שכן התנהגות יושביה עוררה את חמת אלוקים, ואולי אף בני אדם יצאו ממנו מלאי חרון. ואם לא די בכך —רק כדי להוסיף קצת למנת החרדה שלו— דודו לָבָן, שגר עם בתואל, נודע לשמצה בחוסר היושר והרמאות שלו. האם אנו יכולים לדמיין ניגוד גדול יותר מזה של השלווה במקום מוצאו לעומת סביבת המצוקה במקום היעד שלו?

איך מצב הרוח שלנו היה נראה בסיטואציה כזו?

אפשר לצפות לחרדה ודיכאון בקלות.

התורה מתארת כיצד בדרכו עצר יעקב להתפלל, ואיך הוא התגונן מפני חיות הבר כאשר נשכב לישון בשדה.

אך לא ארך זמן רב והמצב השתנה. בשנתו חולם יעקב חלום, ובו סולם נטוע ברגליו באדמה וראשו מגיע עד השמים. הוא רואה מלאכים עולים ויורדים בו. ה' דיבר אליו, הבטיח לו הגנה, שב על הבטחתו להעניק לילדיו את האדמה עליה הוא שוכב, ובירכו באשר לכמות ואיכות צאצאיו.

כשהתעורר, מלא ביטחון ואנרגיה מהחלום הוא מבטיח שאם אלוקים ילווה אותו בדרכו, יספק לו אוכל ולבוש, והוא ישוב לבית אביו בשלמות רוחנית ומוסרית — הוא יקים מזבח לכבוד אלוקים ויתן לו מַעֲשֵׂר מהונו.

מיד לאחר מכן מספרת לנו התורה: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם".

הפרשן המקראי הבכיר, רש"י, מציין כי התיאור "וישא את רגליו", מבטא קלות רגליים, שנבעה מהבטחת ההגנה האלוקית שקיבל זה עתה.

יעקב לא חשב שעתיד קל מצפה לו כעת; הוא ידע להיכן מועדות פניו, אבל הוא פשוט בטח בכך שזה הולך להצליח. בעזרת הביטחון שקיבל והוודאות בהצלחת הדרך, הוא יוכל להתגבר בהצלחה על כל אתגר שיחכה לו.

עצם המודעות לכך ששום דבר אינו קורה במקרה, וההשגחה העליונה היא שמציבה אותנו במצבים מאתגרים יחד עם הכוחות הדרושים להתגבר עליהם, מעניקה את האומץ והכוח לא להירתע.

*

אבל לא די בהבטחת אלוקים. הביטחון בה' לא מתיר לנו לשבת בחיבוק ידיים ולהסתמך עליו, אלא מאפשר ותובע לקום ולגשת למשימה בזריזות, בשמחה ובביטחון בהצלחה. כדי להצליח יש להתכונן כפי שצריך למשימות העומדות על הפרק.

ואיך מתכוננים להתמודדות עם מצוקה?

שלושת היסודות שיש להצטייד בהם בצאתנו לדרך מאתגרת, נרמזים בשלושת התנאים שהעמיד יעקב בצאתו לדרך: 1) אוכל; 2) בגדים; 3) שיבה לבית אביו בתנאים רוחניים ומוסריים לא פחות טובים מאלה שיצא אתם.

לשם התמודדות בטוחה ושמֵחה עם האתגרים שהמתינו לו בבית לָבָן, השתמש יעקב אבינו —נוסף לאסטרטגיות המעשיות— בשלושה אמצעים נפשיים:

1) "לחם לאכול" – לימוד התורה המחזק מבפנים ומזין מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית. בדיוק כמו מזון פיזי שעל ידי חילוף החומרים הופך לחלק מהאדם ומחיה אותו;

2) "בגד ללבוש" – קיום המצוות, המגן מבחוץ, כמו לבוש המשמש ליצירת שכבת הגנה המחסה על האדם ומחממת אותו;

3) "בית אבי" – לזכור לאורך כל הדרך את המטרה הסופית של האתגר —האינטראקציה עם החיים הארציים והגשמיים— להפוך את העולם ל'מקום מגורים' לאלוקים ("בית אבי"), מקום שיכיר ויבטא את מנהיגותו של הבורא, שהבורא ירגיש בו "בבית", על ידי כך שכל מחשבה, דיבור ומעשה שלנו יהיו מכוונים להנחיל חסד ואמת מתאים לרצון הבורא בכל מגע ומשא עם העולם שמסביב.

שימוש בשלושת היסודות הרוחניים הללו מבטיח התמודדות מוצלחת עם כל אתגר ומעניק את התעצומות הנדרשות לצאת למשימה הכבדה בתחושת ביטחון ותקווה.