איך מתמודדים עם האנשים ה'רעילים' בחיינו?

נח

הרב אליעזר ג. שם - טוב

בפרשת השבוע, נח [1], אנו קוראים על המבול שהרס את כל החיים על פני כדור הארץ. רק נוח, משפחתו ודגימות החיות שנכנסו לתיבה שלו לפני תחילת המבול, שרדו.

לאחר סיום המבול, עוזבים כולם את התיבה, כשנוח מתמודד עם המציאות המוחלטת ששיקום החיים על פני האדמה תלוי בו ובמשפחתו.

הוא שתל גפן והשתכר. כשראה בנו, חָם, את אביו מעורטל באוהלו, הוא יצא לספר על כך לאֶחָיו. התורה מתארת ​​כיצד שני האחים, שֵׁם ויָפֶת לקחו שמלה "וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית, וערות אביהם לא ראו" [2].

מהתיאור ניכר שהם הלכו אחורנית והפכו את פניהם, בכדי לא לראות את אביהם במצב לא-נעים כאשר הם מכסים אותו.

אבל יש פה כפל לשון, "וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית", "וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית". מדוע התורה צריכה להדגיש את הפרט המובן מאליו ולומר במפורש ש"ערוות אביהם לא ראו", האין זה ברור?

יש כאן תובנה נהדרת לגבי הטבע האנושי:

ה'בעל שם טוב', מייסד תנועת החסידות, לימד ששום דבר לא קורה במקרה; הכל קורה בהשגחה האלוקית. אם כן, אם כל מה שמתרחש מול עיני, יהיה מה שיהיה, הוא ברצון ה', הרי שמכל מה שרואים ושומעים אנו צריכים ללמוד משהו, להפיק איזה לקח לחיים, משום שאם האירוע לא מכיל מסר רלוונטי, למה שאלוקים יגרום לי להיוודע אליו, הוא הרי היה יכול להתרחש בלי ידיעתי?

המסקנה ההגיונית היא שכאשר אדם רואה חיסרון באחר, זה לא לשווא, אלא לטובתו.

מה היתרון בראיית חיסרון במישהו אחר? ה'בעל שם טוב' מסביר שכאשר רואים חיסרון בזולת, זה כאילו מסתכלים במראה. אם הפנים שנראות במראה מלוכלכות, זה בגלל שהפנים שלנו מלוכלכות. מכיוון שקשה לאדם להכיר ולהבחין בכך שיש פגם באופיו או בהתנהגותו, החיסרון מוצג לו בַּאַחֵר וכאשר הוא רואה זאת – בקלות יתירה – בחברו, הוא בעמדה טובה יותר להרהר על עצמו ולבחון האם הוא אינו סובל – בצורה כלשהי – מאותו חיסרון.

עם זאת, ניתן לתהות על כך: מובן שראיית הפגם במישהו אחר היא לא במקרה, אלא נועדה לשם תכלית מסוימת. אך מי אומר שהסיבה שראיתי את החיסרון נובעת מכך שאני בעצמי סובל.ת מאותו חיסרון? האם לא ייתכן שראיתי את החיסרון בזולת משום שאני מסוגל.ת לעזור לו? הרי יכול להיות שמן השמים דאגו שאראה משהו שלילי אצל חברי כדי שאתן לו יד או כתף תומכת להתגבר על כך! מי אמר שזה בגלל שלי בעצמי יש את זה?

התשובה היא שהדבר תלוי באיך את.ה מסתכל על השני; האם את.ה רואה אדם טוב, שיש לו בעיה; או שאת.ה רואה אדם נחות?

אם את.ה שופט.ת את האדם ומתמקד.ת באשמתו, רוב הסיכויים הם שיש בך את החיסרון בעצמך. את.ה רק רואה השתקפות מלוכלכת של הפנים שלך. אבל, אם אינך מתרכז.ת בבעיה אלא בפתרון, רוב הסיכויים הם שהבעיה הובאה לידיעתך מכיוון שאת.ה מסוגל.ת לעזור משהו בנידון, ולא משום שיש לך את הפגם הזה בעצמך ועליך לתקנו.

התבוננות ברעיון זה היא כלי המאפשר לנו לראות אנשים 'רעילים' בחיינו בצורה מאתגרת, יותר מאשר מאיימת. זה מסייע לנו להעריך עד כמה ה'רעילות' בחיים באמת נובעת מאחרים, ועד כמה היא רק השתקפות של החסרונות שלנו.

המטרה כאן היא לא להאשים ולהתמרמר, אלא להפך. זו נקודת מבט מעצימה מאוד. אם שורש הבעיה מגיע ממך, שם נמצא הפתרון, ואת.ה יכול.ה לעשות משהו בנידון ולא רק להתלונן כמו קורבן חסר אונים וחסר סיכוי.

לשאת טינה, ולשמור על כעס בלב, זה כמו לשתות כוס רעל ולצפות שהאויב שלך ימות... לעומת זאת ניתוב המאורע המכעיס להפקת שיפור – הופכת את החוויה השלילית והבלתי נעימה להזדמנות להתפתחות והתקדמות אישית.

הרעיון המרכזי מבוסס על לקוטי שיחות חלק י' עמוד 24 והלאה. ראה שם באריכות.

———————————

1. בראשית ו,ט-יא,לב.

2. שם, ט:כג.