איך מתמודדים עם כעס

פרשת ויחי

אחד הרגשות העוצמתיים ביותר הקיימים בנו הוא כעס על אנשים שעשו לנו רע, או תסכול כתוצאה מתוקפנות שחווינו מאנשים אחרים. להבות הטינה ורגש הנקמה שאנחנו סוחבים איתנו, משפיעים על מצב הרוח שלנו לרעה.

ובאמת, מי שסובל יותר מכל הוא מי שכועס בעצמו. לכעוס ולשמור טינה זה כמו לשתות כוס רעל ולחכות שהאדם השני ימות.

אז איך נפטרים מכבלי הטינה והנקמה?

בפרשת השבוע, ויחי, אנו לומדים על מתכון להקלה.

ליוסף היו את כל הסיבות לכעוס על אחיו ולרצות לנקום בהם כשההזדמנות נקרתה. ולא בכדי: הם שנאו אותו מאז שהיה ילד, רצו להרוג אותו, בסופו של דבר מכרו אותו כעבד, הוא סבל מבדידות וקשיים, ועכשיו, כמשנה למלך מצרים, הייתה לו הזדמנות מושלמת לנקום בהם. אם קודם לכן היה היסוס כלשהו - שכן הוא לא רצה לצער את אביו - עתה, לאחר מות אביו, הייתה לו יד חופשית. למעשה, האחים של יוסף חששו דווקא מכך. הם חשבו שהגיעה העת "לשלם את החשבון" ופנו ליוסף על מנת לנהל עמו משא ומתן על תנאי יחסיהם העתידיים.

ליוסף הייתה גישה שונה לחלוטין בעניין: "אַל תִּירָאוּ", אמר יוסף לאחיו. "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה", אבל "אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה", הוא שלח אותי הנה לשם תועלת - "לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". זה לא שיוסף סלח לאֶחיו בגדלות-נפש; אלא שההתנהגות שלהם לא הייתה רלוונטית בעיניו.

המאורעות שעברו עליו אירעו משום שאלוקים תיזמן את זה כך, כדי שיוכל למלא שליחות חשובה. החלטותיהם היו לא יותר ממכשירים נסיבתיים שבאמצעותם בוצעו תכנוני ה'.

אנו רואים פן נוסף של גישה זו של יוסף, במהלך שהותו בכלא כתוצאה מהאשמות השווא של אשת אדונו. התורה מספרת לנו כיצד שניים משרי פרעה נאסרו בבית הסוהר שבו היה יוסף וחלמו חלומות באותו הלילה. בבוקר פניהם היו חמוצות מאוד. יוסף שואל אותם: "מדוע פניכם רעים היום?" הם מספרים לו את חלומותיהם והוא מפענח להם את משמעותם. כתוצאה ישירה ממאורע זה, שנים לאחר מכן הוא יוצא מהכלא על מנת לפענח את חלומותיו של פרעה, וכתוצאה מכך הוא מתמנה למשנה למלך מצרים.

אנו רואים כאן את הכוח הבלתי ניתן לחישוב של שתי מילים פשוטות: "מה שלומך?". זה לא רק בגלל שהשאלה הזו למעשה הייתה חוליה מכרעת בשחרורו של יוסף, בסופו של דבר, אלא משום שהיא מראה לנו שלמרות שבמבט ראשון יוסף לא יכול היה לעשות שום דבר 'משמעותי' בזמן מאסרו בכלא המצרי, הוא עשה את המקסימום שהוא יכול היה באותו רגע: לעזור לשכנו אפילו ב"מה שלומך? למה הפרצוף הזה?".

יוסף, שהוגלה ממשפחתו ונשללה ממנו חירותו שלא בצדק, לא בזבז זמן לרחם על עצמו כקורבן אומלל, אלא חיפש הזדמנויות להפוך את העולם לטוב ומואר יותר עבור מישהו.

זהו, אם כן, הכלי שאנו מפיקים מפרשת השבוע: כל מה שקורה לנו בחיים מגיע מהקב"ה ומתרחש לטובתנו, אף שאולי לא תמיד מבינים זאת כך. האתגר הוא לחפש את הפוטנציאל החיובי בכל מצב בו אנו חיים. ה"שליחים" הם לגמרי לא רלוונטיים.