| הרב אליעזר ג. שם-טוב
| אחד החגים היהודיים הנחגגים ביותר הוא, ללא ספק, חג הפסח.
עברו 3,335 שנים מאז שבני ישראל יצאו ממצרים וצאצאיהם —אנחנו— עדיין חוגגים את האירוע הזה סביב שולחן הסדר, אוכלים מצות ומרור, שותים יין, קוראים ומזמרים קטעים מההגדה שמספרים את הסיפור ואת משמעותו.
בנוסף לאלה שחוגגים פסח בגלל שכך ציוה לנו הקב"ב בתורתו, ישנם הרואים במצה לא יותר מאשר סמל תרבותי, מאכל היסטורי המייצג את מה שאכלו בני ישראל כתוצאה מזה שברחו ממצרים בחיפזון. (ובעצם כך כתוב בתורה. אבל גם כתוב בתורה שהקב"ה ציוה את בני ישראל לאכול מצות כהכנה ליציאת מצרים...). יש המתאספים סביב שולחן הסדר פשוט כהזדמנות למפגש משפחתי שנתי, להתעדכן בחדשות משפחתיות ולהחליף מתכונים וחוויות. ויש שרואים את סדר פסח כחגיגה של חירות האדם, חירות כל אדם באשר הוא אדם, יהודי ונכרי כאחד.
מספר הדרכים להבין ולחגוג את סדר פסח הוא, כנראה, זהה למספר האנשים שחוגגים אותו....
משכך, אנסה לשתף אתכם בנקודת המבט האישית שלי.
האדם מורכב מגוף ונפש, "נטל" ו"ציפה". החיים שלנו מתחלק בין זמנים בהם אנו מעמיסים דלק וזמנים בהם אנו משתמשים בו.
במהלך חופשה, למשל, אנו מטיילים, מתרעננים וצוברים כוחות על מנת שנוכל לשוב לעבוד (עד החופשה הבאה).
במהלך השנה אנחנו עמלים להרוויח כסף כדי שיהיה לנו מספיק בשביל לנסוע לחופשה...
כשם שאנו עוצרים בתחנת שירות על מנת למלא צרכים שונים, דלק, מים, שמן, אוויר, הדבר נכון גם ברמה הרוחנית. בלוח השנה שלנו יש תאריכים ספציפיים המיועדים לטעינה והעמסת הציוד הנחוץ כדי שנהיה מסוגלים לנסוע הלאה בנתיב החיים.
בפסח אנו מקבלים את מטען אנרגיית החופש. על מנת שיוכל למלא את משימת חייו בצורה מלאה, האדם נועד להיות חופשי. אם כן, בפסח, אנו לא רק זוכרים את העובדה שבשלב מסוים, לפני אלפי שנים, שוחררו אבותינו מעריצות פרעה המצרי; אנחנו מנסים לשחרר את עצמנו מהעריצות והשעבוד העכשווי שלנו, עריץ גדול ואכזרי אפילו יותר מפרעה. מיהו העריץ שמשעבד אותנו? הסתכל במראה כדי לפגוש אותו או אותה.
יש לנו את היכולת —ולעתים קרובות גם את הנטייה— להעביד ולהגביל את עצמנו כפי שאף אחד אחר בעולם לא יכול.
גאווה, עצלות, כעס וקנאה הם רק חלק מהכלים הרבים שעל ידיהם אנחנו מצליחים לשעבד את עצמנו.
בליל הסדר אנו אמורים להתמקד בעיקר ב"מצרים" וב"פרעה" האישיים והפנימיים שלנו, להעריך אותם ולפעול לשחרר את עצמנו מהכבלים שלהם.
מהם הכלים היעילים ביותר להשיג את החופש מעצמנו כדי שנוכל להיות עצמנו?
יש הרבה, וודאי. אולם העיקריים שבהם הם המצוות המיוחדות של הלילה: אכילת מצה ומרור ושתיית ארבע כוסות יין.
מצה:
מצה עשויה מקמח ומים באופן שאינו מאפשר לה להתחמץ, בניגוד ללחם רגיל התופח. משכך, מצה מייצגת ענווה – ההיפך מתפיחה והתנשאות. חופש אישי אמיתי מושג על ידי שחרור מהאגו שלנו. מי שנאחז באגו שלו, לעתים קרובות מבסס עובדות על דעותיו, במקום להיפך, ולעולם לא ישתחרר מהמגבלות הרודניות שלו. 1) הוא לא יודה בטעויות שלו, 2) ייחס את האשמה לאחרים, או 3) אם הוכחה אשמתו, הוא פשוט יתנער מזה ויגיד "לא נורא"?
הצעד הראשון הדרוש על מנת להשיג חופש אמיתי הוא להכיר בחסרונות האישיים של האדם ולהיות מוכן להתגבר עליהם.
עיסת המצה אסורה לערבב בה חומרים אחרים, שום דבר שמוסיף טעם לקמח ולמים. בנוסף לענווה, המצה מייצגת גם משמעת. משמעת שהיא לפעמים חסרת טעם. כדי שאדם יהיה מוכן למלא את הצעדים הדרושים להשגת חופש, עליו להיות מוכן להיות בעל משמעת, לעשות את מה שצריך גם אם זה לא גורם להנאה וגם אם זה מאוד קשה.
יין:
אבל משמעת היא רק הצעד הראשון. לא מספיק לעשות דברים רק בשביל המשמעת. צריך גם לחוות את ה"יין"; ליהנות מהטעמים המגוונים והנהדרים שהתהליך מספק.
כאשר הקב"ה הציע את התורה לעם היהודי, הם אמרו "נעשה ונשמע". שני הדברים הכרחיים ודווקא בסדר הזה: "נעשה" - נקיים במשמעת ו"נשמע" - נעריך ונהנה.
מרור:
הירקות או עשבי התיבול המרים שבשולחן הסדר מלמדים אותנו את החשיבות והתפקיד שיש לתחושת הכאב בתהליך היציאה לחופשי. כשאנחנו מרגישים כאב, זה סימן טוב. יהיה זה הרבה יותר גרוע אם מישהו ידרוך על פיסת זכוכית ולא ירגיש כאב... כאב דוחף אותנו לעשות משהו כדי לטפל בגורם שלו.
פסח הוא עבורי גם חג ה"חיבורים". כל המצוות והמסורות הקשורות לפסח עוזרות לנו להתחבר לאלוקים, למשפחה שלנו, לסביבתנו, לעבר, לעתיד ולמהות שלנו. בפסח אנו מתחברים לנפשנו היותר פנימית —הנפש האלוקית—, אנו מפעילים אותה ומאפשרים לבטא את עצמה בצורה מלאה יותר, גם אם לזמן מה, בתקווה שזה ימשיך לעורר אותנו גם אחרי שסיימנו את תוכנית הסדר הרשמית.
בנימה אישית, כל ההכנות לפסח במישור הקהילתי כמו יבוא מצה שמורה, הכנה והפצה של חוברות הדרכה שמגיעים לאלפי בתי אב, מכירת חמץ ועוד כל כך הרבה פרטים שמטרתם להקל לחגוג את הפסח ברמה הקהילתית, המשפחתית והאישית, שמגיעים לשיא בנוכחות ילדינו ונכדינו היקרים בשולחן הסדר, משמשים להעצמת הנוכחות וההשפעה של הימים הקדושים הללו בחיי.
בכל שנה אני מצליח, במידה כזו או אחרת, לצאת ממצרים הפרטי שלי ולעזור לאחרים להשתחרר משלהם. ובכל שנה יש יותר ויותר עמיתים שעושים כמוני בקהילות שלהם ברחבי העולם. אני בטוח שהמאמץ המשותף הזה עוזר לנו להתקרב יותר ויותר ליום שבו נצליח לצאת מהגלות הקולקטיבית שהעם כולו נמצא בה, לא רק פיזית, אלא גם רוחנית ואמיתית.
זכרו: כל יום שעובר והמשיח לא הגיע פירושו שיש יום פחות עד שזה יקרה.
לשנה הבאה בירושלים!
___________________________
15 סימני הסדר: 15 שלבים של חירות וריפוי עצמי על פי הקבלה.
Comments